פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!

נכון שאני משתמש במושג "סינסתזיה" בעיקר בתור השם לפודקאסט המדליק שלי, אבל זו עדיין תופעה נוירולוגית מרתקת בעיניי.
שימו לב לסרטון הבא, שמנסה (לא בלי הומור) להדגים איך זה לחוות סינסתזיה של צליל-טעם, זאת אומרת שצלילים מסוימים (במקרה זה מרווחים בין צלילים) גורמים לתחושות טעם מסוימות.

(תודה לשרון על הסרטון. חרוז!)

בעיתון הארץ מתפרסמת היום כתבה על כך שהטכניון מתכנן להסב את כל לימודי מנהל העסקים שלו לאנגלית. זה אומר שההרצאות יועברו באנגלית, המצגות יהיו באנגלית, המבחנים והתרגולים באנגלית - אפילו הטפסים השונים יהיו באנגלית.
בטכניון מסבירים את ההחלטה בכך ש"שפת העסקים הבינלאומית היא אנגלית", מה שנכון. דיקן הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול, פרופ' בועז גולני, אומר שבטכניון הגיעו "למסקנה שאם נמשיך להכשיר את הבוגרים שלנו על ידי הוראה בעברית, אנחנו מציבים אותם בעמדת זינוק נחותה יותר בתנאי התחרות הגלובליים". לכן, הלימודים ייערכו באנגלית.
זו סיבה לא מספיק טובה, לדעתי, לשינוי השפה של כל המערך. בטח שלא במוסד שבו התחולל לפני כמעט מאה שנה מאבק לשינוי שפת הלימוד מגרמנית לעברית. גם אם נשים את העניין ההיסטורי בצד, אני עדיין חושב שיש פה בעיה. הטכניון הוא מוסד ישראלי מאוד מכובד וככזה, אני חושב ששפת הלימוד שלו צריכה להיות עברית. פשוט כי זו שפת האם שלנו. זה מה שאנחנו לומדים בבית, בבית הספר, בתיכון וכן הלאה. אם מתחילים ללמד באנגלית בטכניון, השלב הבא יכול מהר להגיע לאמירה של "בתיכון חייבים ללמד באנגלית, אחרת הבוגרים שלנו יהיו בעמדת נחיתות". המדרון הזה חלקלק.

אך לא רק זאת. האמירה הזו ש"אם נמשיך להכשיר את הבוגרים שלנו על ידי הוראה בעברית, אנחנו מציבים אותם בעמדת זינוק נחותה יותר בתנאי התחרות הגלובליים", מהווה לדעתי תעודת עניות רצינית למי שאומר אותה. למעשה, מה שהטכניון אומר זה שבוגריו לא מסוגלים להתנהל בשתי שפות במקביל. אין שום סיבה שמי שיודע אנגלית ברמה טובה, לא יוכל ללמוד מנהל עסקים בעברית ועדיין להצליח. הרי בינינו, רוב חומר הלימוד גם כך באנגלית - המאמרים, הספרים, אפילו השקפים. כך זה היה בלימודים שלי (גם בתואר הראשון בביולוגיה ובפסיכולוגיה וגם בתואר השני בפסיכולוגיה). אז יבוא פרופ' גולני וישאל מה אכפת לי לעשות את המעבר המלא לאנגלית? פשוט כי זו לא השפה שלי. השפה שלי היא עברית. דוגרי, יותר נוח לי לשמוע הרצאה בעברית. יותר נוח לי לקרוא מאמר בעברית ולכתוב עבודה בעברית. מצד שני, אין לי שום בעיה כשצריך לשבת בהרצאה של אורח מחו"ל או לכתוב עבודה או מאמר באנגלית. וכן, אני חושב שיש ערך מוסף בללמוד בעברית בישראל. יש פה הצהרת כוונות.

גם בתכנון של הטכניון יש הצהרת כוונות, שאומרת שהם איבדו אמון בסטודנט הישראלי להצליח במה שעשו כל כך הרבה לפניו ועדיין עושים ברחבי העולם: לדעת להתנהל וללמוד בשפת האם ועדיין להצליח להתנהל בשפה הבינלאומית ההיא, אנגלית. הרי ברור שהטכניון מעוניין להכשיר את בוגריו לעבודה גלובלית, לא רק בשוק הישראלי (וגם אם כן, במנהל עסקים בטוח יש הרבה עבודה עם חו"ל) - אך אני בטוח שהם לא חשבו על הנקודה שמעלה נשיא האקדמיה ללשון עברית, הפרופ' משה בר אשר: "האוניברסיטאות צריכות להיות מחוברות לחברה. זה מתקבל על הדעת שכנסים בהשתתפות מרצים בחו"ל נערכים באנגלית - אבל הוראה באנגלית היא התפתחות חמורה. זה נשמע כאילו רוצים להכין עתודות של יורדים לחו"ל" (ההדגשה שלי). בתקופה שבה המרצים באים בטענות על שהמדינה לא עושה כלום כדי למנוע בריחת מוחות, כדאי לחשוב על ההערה הזו.

עוד הסבר למעבר לשימוש באנגלית המוצג בכתבה קשור לאטרקטיביות של הטכניון בחו"ל ובמיוחד בדירוגים השונים הנערכים למוסדות להשכלה גבוהה. מסבירים שם ש"אנחנו רוצים להביא לפה סטודנטים מכל העולם - לא רק סטודנטים יהודים, שזה היה השוק בישראל בעבר, אלא גם סטודנטים מהכלכלות המתפתחות". או כמו שאומרת פרופ' שרה גורי-רוזנבליט מהאוניברסיטה הפתוחה: "ישראל היא מדינה קטנה ואנחנו לא יכולים לצפות שסטודנטים בעולם ילמדו עברית. האנגלית הפכה לשפה האקדמית של העולם, וגם בסין, בסקנדינוויה ואפילו בגרמניה מלמדים הרבה תארים באנגלית". נכון. אני לא מצפה שסטודנטים בעולם ילמדו עברית. אני מכיר סטודנטית אמריקאית שבאה ללמוד רפואה דווקא בארץ, והיא לומדת באנגלית במסלול של אוניברסיטת תל אביב. יש כמה וכמה מסלולים מהסוג הזה בארץ וזה מבורך. לאוניברסיטאות זה טוב כי סטודנט כזה משלם הרבה יותר. וגם יש את העניין של להכיר את הארץ לסטודנטים מחו"ל ואולי לעודד עליה וכל זה. אבל אני באמת שלא רואה את הקשר בין זה לבין מעבר ללימוד באנגלית גם במסלולים ה"רגילים". ולגבי זה שבסין, סקנדינוויה וגרמניה מלמדים הרבה תארים באנגלית, אני אאלץ לסמוך על גורי-רוזנבלט בעניין. אבל ארצות אלו הן לא ישראל, הצעירה ובעלת הזהות המבולבלת. יש יותר צורך, לדעתי, לשמור על השפה העברית כאן מאשר הצורך בגרמניה.
חוץ מזה, שתסתכל גורי-רוזנבלט על המוני הסטודנטים שמדי שנה לומדים איטלקית ונוסעים ללמוד שלל מקצועות בארץ המגף…

ולסיום, מעניין אותי לדעת מה אחי הגדול, שלמד בפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בטכניון בשפת הקודש, המשיך ללימודי תואר שני במנהל עסקים בארצות הברית והצליח לסיים בהצטיינות ולמצוא עבודה בחברה גדולה - מה הוא חושב על כל הרעיון הזה של הטכניון.

חדי העין שביניכם שמו לב אולי לתוספת בסיידבאר, ממש כאן משמאל. אני מתכוון כמובן לריבוע הלבן הזה עם הכיתוב I dov TLV. זהו באנר המביע את תמיכתי במועמדותו של דב חנין לראשות העיר תל אביב ואת כוונתי להצביע לו (עכשיו כשסוף סוף יש מישהו ראוי להצביע לו).

ברגע שחנין הכריז על מועמדותו, התחילה התעוררות מעניינת בבלוגים וכולם מדברים על החשיבות של השימוש באינטרנט לצורך קידום המועמדות שלו. למשל, בסוכן תרבות מדברים על החשיבות של הקמפיין הויראלי, עידו קינן מספר על כך וצביקה בשור הגדיל ופתח בלוג שמוקדש כולו לקידום התמיכה בחנין המזמין את כל מי שרוצה להעלות רעיונות ולהשתתף. באותו בלוג, בפוסט הזה מציג בשור כמה רעיונות גרפיים לקמפיין העצמאי הזה שניתן לנצל אותם בכל דרך גרפית אפשרית, החל מסטיקרים וכלה בחולצות או שלט ענק במחלף ההלכה (לא כדאי).

אני העלתי הצעה להביא את זה לבלוגים של אנשים שתומכים בחנין, בדמות באנרים שאפשר לשים במקום בולט בבלוג. מכיוון שהתמונות היו גדולות מדי בשביל להדביק בסיידבאר או משהו בסגנון, הייתי צריך להקטין אותם. עכשיו אני מעמיד אותן לרשותכם. אם אתם תומכים במועמדותו של חנין לראשות העיר (ויש סיבות טובות לכך) אתם מוזמנים להוריד את הבאנרים ולשים באתר שלכם, כדאי עם קישור. למשל לכאן - האתר של רשימת "עיר לכולנו" (שבמסגרתה רץ חנין) שעדיין בשלבי הקמה אבל מפרט את עקרונותיה.

ניתן להוריד את הבאנרים בנפרד (להקליק על התמונה עם הכפתור הימני ולשמור) או ללחוץ כאן ולהוריד את כולם בקובץ מכווץ.

(הערה: בפוסט המקורי יש עוד באנרים מאוד נחמדים, שווה לבדוק)

(cc)

בתור ילד שגדל מצד אחד על ג'אז ומצד שני כמעריך של משינה, צלילי כלי הנשיפה לא היו זרים לי. כשבקלטות שלי (כן כן) התנגנו מצד אחד הסקסופון של אבנר חודורוב ומצד שני החצוצרה המעוקמת של דיזי גילספי, גדלתי לאהוב את הצליל המתכתי הזה. עם הזמן הטעם המוזיקלי שלי השתנה, התרחב והתמלא בצלילים חדשים. את משינה אני כמעט ולא שומע וגם את הג'אז שהייתי שומע פעם דחקתי לפינה מאוד מסוימת.
הפרק הנוכחי של סינסתזיה מוקדש לאותה משפחת כלים מתכתית. בעיקר החצוצרה והסקסופון - ונגזרותיהם. ולא מהכיוון הצפוי של הג'אז (כמעט). יש פה פאנק, ניחוחות מקסיקניים, רגעים אפלים, הורה למהדרין ואפילו זהר ארגוב בביצוע חדש. בכל שיר ושיר יש תפקיד כזה או אחר לחצוצרה כזו או אחרת.

אז שנסו מותניים, נפחו לחיים, והקליקו על ה-Play

או שתקליקו כאן ותורידו את הפרק לחצוצרה המועדפת עליכם

רשימת השירים
קותימאן - Trumpet Woman
Pink Martini - Sympathique
טל וייס - איך לומר לך (גרסה II)
Ian Brown - The Sweet Fantastic
Belle & Sebastian - Dog On Wheels
Dirty Pretty Things - Bang Bang You're Dead
יוסי בנאי - בחולות
הבילויים - שיר בחסות המועצה לפירות הדר
Calexico - Across The Wire (Widescreen)
DeVotchKa - Along The Way
Beck - Burro
Lykke Li - This Trumpet in My Head
Beirut - A Call To Arms
Beirut - Nantes
שושנה דמארי - הורה ממטרה
Al Hirt - Green Hornet
The Revels - Comanche
לוס כפרוס - נכון להיום

היחס שלי כלפי כתיבתה של אריאנה מלמד ב-Ynet מורכב בעיקר מאמביוולנטיות. היא כותבת על שלל נושאים ולא פעם יוצא לי לקרוא כתבה או מאמר דעה שלה ולהנהן בהסכמה. מצד שני, לא פעם יוצא לי לסגור את המאמר באמצע הקריאה. התרגלתי כבר לכך שיש לה דעות מוצקות משלה ואין לה שום היסוס כשהיא רוצה לבטאן. וזה בסדר גמור.

אבל אתמול נתקלתי בטור שלה שנקרא "פלצנים, מה יש לכם מהכשרות?" ובו היא מתוודה שהחלה לאכול אוכל כשר ומשתלחת ב"כל" מקטגרי הכשרות. והטור שלה עצבן אותי.

היא מתחילה את הטור ב"גילוי נאות: אני אוכלת כשר". כאילו יש בכך מן הפצצה. וואו. אריאנה מלמד, אוכלת כשר. וואו.
היא ממשיכה את הטקסט שלה, אגב, ב"יאללה, מלחמה".
ככל הנקרא, יוצאת מלמד למתקפה-לצורך-מגננה. היא מרגישה מותקפת. היא מרגישה שבערוץ האוכל של האתר בו היא כותבת, כל התייחסות לכשרות כמשהו חיובי היא בבחינת מוקצה מחמת המיאוס. ובמעבר עלילתי לא ברור מתחילה למנות את שלל השרצים והשיקוצים שנהגה לבלוס בטרם החליפה את הסכו"ם היוקרתי לשתי מערכות פשוטות מהסופר (בשרית וחלבית כמובן) - למשל, צלופח, נחש, שניצל זנב תנין (שלדבריה יש לו טעם של שניצל עוף מגומי. מישהו באמת חייב להסביר לה שתרנגולות הגומי שמוכרים בחנות הצעצועים הן לטובת משחק ותו לא), בשר סוס, דג חדקן ועוד ועוד. נו? אז? את מי את מנסה להרשים?

אך מילא. נניח שברשימת מעללים זו קנתה לעצמה את הזכות לדבר על מאכלים כשרים לעומת לא-כשרים. שלא יקומו עליה הטוקבקיסטים ויגידו שמי שאוכל כשר לא יכול לקטרג על מי שלא (בכל הנוגע לטעם והמגוון). מכאן הולכת מלמד ומסבירה שלפני שלוש שנים, פחות או יותר לפני ט' באב, מסיבות שהיא בוחרת לא לפרט, וזכותה, הפכה את ביתה לכשר. ואשת חיל היא, עשתה זאת בעצמה. לא הסכימה שחב"דניקים, "העבדקנים האלה, עובדי אליל אחד" כדבריה, יעשו בשבילה את העבודה השחורה של הגעלת המטבח. פסקה זו גרמה לי לבלבול קל, שהרי נודפת ממנה שאט נפש כלפי הדת, אם כך, מאילו טעמים היא בחרה בכשרות? אבל לא חשוב כרגע, נמשיך. הפסקה הבאה, היא היא זו המרגיזה באמת.
בפסקה זו מלמד מסבירה לנו שפעם היא גם היתה כתבת אוכל, בשם בדוי. כנראה שזו אמורה להיות עוד נקודת זכות בעבורה המרשה לה לכתוב על עניין הכשרות אל מול הטרפה. ועכשיו אצטט:

פעם, כמטומטמת גמורה, גם אני חשבתי שכשר זה לא טעים וזה גם נורא נורא מוגבל. היום, שלוש שנים אחרי, הכל מהתנסות אישית, אני יודעת שהמחשבה הראשונה היא איוולת והשניה – סוג דבילי של אנטישמיות.

(ההדגשות שלי)

הא? אריאנה… מה??
גם את חשבת שכשר זה לא טעים? מי עוד חושב כך? האם אנו, אוכלי הפיגולים והשרצים, טוענים בפה מלא סרטנים שכשר זה לא טעים? מישהו מקוראי הבלוג מכיר טענה כזו? כי אני לא. היי, אני בעצמי התוודתי על גבי אתר זה כמה שאני אוהב גפילטע פיש (וזה לא וידוי של מה בכך). אני לא מכיר אף אחד שאומר שכשר זה לא טעים. אני מכיר הרבה אנשים שאומרים שלא כשר זה כן טעים, אבל כמו שכל תלמיד פסיכומטרי יודע, הסקת המסקנה ההפוכה היא שגויה. מה שנכון, כשר זה נורא מוגבל. ועל זה אין אפשרות להתווכח. כשרות היא הגבלה, זו המהות הטכנית שלה.
ולא רק זאת. אריאנה מלמד קוראת למחשבה הזו, שכשר זה נורא נורא מוגבל, "סוג דבילי של אנטישמיות". על פי ויקיפדיה: "המונח אנטישמיות מציין שנאת יהודים". תבוא בבקשה מלמד ותסביר לי איך לומר ש"אוכל כשר = אוכל מוגבל" זו שנאת יהודים. (אני גם אשמח אם היא תבוא ותוכיח לי שהשוויון הזה לא עובד. בהצלחה עם זה).

עכשיו מתמודדת מלמד עם שתי הטענות האלו בנפרד. עם זה ש"כשר = לא טעים" היא מתמודדת בקלות כשהיא אומרת "כשר זה טעים אם יודעים לבשל, נקודה". ועל זה אני אומר כנערה מתבגרת בשנות התשעים: DUH!!
כל מאכל הוא טעים אם יודעים לבשל¹. זה לא עניין של כשרות. בכלל, רוב המאכלים סביבנו הם כשרים. כשאני אוכל בבית את השניצל של אמא שלי, הוא כשר. לא למהדרין, כי המטבח לא כשר ויש סיכוי טוב שעל אותה מחבת התבשלה לה שמנת בשלב כזה או אחר, אבל עדיין. מצד שני, כשאני אוכל פסטה ברוטב בולונייז עם פרמזן מעל, זה טעים. בתנאי שמי שהכין אותה יודע לבשל.
אבל בסדר, עם טענה דבילית כמו "כשר = לא טעים" שאף אחד בעצם לא ממש טוען, קל להתמודד. יותר מעניין מה שהיא עושה עם הטענה השניה.

זה מרגיז אותה נורא שאומרים שהאוכל הכשר מוגבל. זה מרגיז אותה עוד יותר שאנחנו "נוהים אחרי סיר הבשר של מצרים. וצלוחית הסושי. ופנכת הלו-מיין. וקערית דבלולי שומן החזיר במסעדה הונגרית אסלית… כל אלה, על פי האנטישמים שלא מדעת, הן תרבויות אכילה משוכללות ואלגנטיות מהדבר הזה, כשרות…" - שוב, אנטישמיות. איזה כיף לנופף במילים שמרגיזות כל יהודי. ככה הם יתחברו למה שאני כותבת ויסכימו איתי!

בעצם, מלינה מלמד על כך שאנחנו אוהבים לאמץ תרבויות אחרות (בוקר טוב) לחיקנו ולקיבתנו. מה שנכון, כפי שיעידו כל הסושיות שצומחות פה כמו פטריות אחרי הגשם. או בתי הקפה בעלי ניחוח השמרים האיטלו-צרפתי. כולנו אוהבים את התרבויות של האחרים, אומרת מלמד, ורק את של עצמנו שונאים. ואני מצטט:

דווקא בארצות הגויים מעריכים את הייחוד שבתרבות האכילה היהודית, וגם קוראים לזה ככה. תרבות. בדיוק כפי שאנו קוראים למטבח הסיני "תרבות אוכל", בכבוד ובענווה.

מרוב הכבוד שיש לנו לזרים אנחנו לא מתלוננים שאין אצלהם מגוון ושהם "מוגבלים". והיא מוכיחה את הטענה בכך שאנחנו לא באים בטענות לסינים שהם מצליחים לחיות בלי במבה או חומוס. או האיטלקים, אין להם פלאפל! והם מצליחים בכך, אומרת מלמד, מכיוון שהם מכבדים את תרבותם. מכאן שאנחנו יורקים על תרבותנו.

"תרבות היא מכלול הערכים, האמונות ותפיסות העולם כפי שהן באות לידי ביטוי בהתנהגותם של בני האדם. אבני היסוד של התרבות הן, בין השאר, הסמלים, הטקסים והמיתוסים" - גם זה מויקיפדיה.

והשאלה שלי היא בעצם מה פה התרבות ואיך היא נבנתה. הסינים אוכלים אלף ואחד סוגים של דברים שונים ומשונים שזרים למה שנקרא "אוכל יהודי" (מה זה בעצם?) ואין להם חומוס, פלאפל, במבה או שקדי מרק. לפי מלמד זה לא מעניין אותם כי הם מכבדים את תרבותם. אותו דבר עם האיטלקים שחיים טוב מאוד עם המטבח האיטלקי שלהם שלפי מלמד כמעט ולא כולל "נבלות טרפות" (מה שלא נכון בעליל, כנראה שמלמד מעולם לא ביקרה בעיר דייגים השוכנת באחד מחופיה של איטליה והסתכלה על התפריט הממוצע). אם הם יכולים לכבד את תרבותם, למה לא אנחנו? למה אנחנו צריכים לירוק לבאר ממנה אנחנו שותים, שואלת מלמד.

(cc)

אז ככה. ההבדל בינינו לבין הסינים הוא שהסינים חיו בסוג של בידוד במשך מאות שנים. בידוד זו לא מילה מדויקת, אבל כשהתרבות שלהם התפתחה, עוד בחיתוליה, מתי שהבסיס של הדברים נוצר (וזה כולל גם את סגנון האכילה) הם שכנו להם בצד מסוים של העולם, מנותקים מ"העולם הישן" דאז. לא פלא, אם כך, שהם פיתחו מטבח שונה לחלוטין משל אותו עולם. החל מצורת האכילה (מקלות…) וכלה בחומרי הגלם, שיטות הבישול והטעמים. אבל זה היה אז. היום הם פתוחים יותר לעולם (בערך) אז למה הם לא מאמצים את הבמבה לכל הרוחות? צודקת מלמד כשאומרת שהם מכבדים את תרבותם. תרבות האוכל הסינית היא ארוכה מאוד וספציפית מאוד וכנראה שבאמת הם מכבדים אותה. כנראה שהם טועמים ומאמצים כמה דברים מהעולם המערבי, אבל ילד סיני בטוח חוזר בסופו של דבר לאהבה הישנה, החמה והמוכרת. האוכל של אמא.

אותו דבר עם האיטלקים. הם התפתחו ונוצרו בעולם האירופאי, אז טענת הניתוק שלי לא תקפה לגביהם. אבל זה נכון שעד היום הם מאוד מקובעים במטבח שלהם. תקחו את המילה שלי בעניין הזה. למצוא מסעדה שהיא לא מסעדה איטלקית באיטליה זו משימה כמעט בלתי אפשרית, בטח שמחוץ לערים הגדולות. האם זה טוב? האם זה רע? תלוי את מי שואלים. אבא שלי יטען, ודי בצדק, שהם פשוט לא צריכים משהו אחר - יש להם מטבח מדהים עם חומרי גלם מעולים, מה הם צריכים סושי? אני טוען שגיוון זה דבר טוב ולהיות "תקוע" יום אחרי יום עם הפסטה שלך, גם אם היא אלוהית, זה סוג של בורות ואטימות.

והמילה האחרונה בפסקה הקודמת מביאה אותי לעניין הכשרות. הכשרות, לדעתי, לא נובעת מתוך איזו תרבות מוצקה וברורה. הכשרות היא בסך הכל מערכת של כללים שמכתיבה מה מותר ומה אסור לאכול. כן, בציטוט על "תרבות" מויקיפדיה כתוב שחלק מאבני היסוד של התרבות הם ה"טקסים" וכללי ההלכה הם אולי סוג של טקס. אבל זה סוג של טקס שהיה טוב לתרבות מסוימת. תרבות שהתפתחה על ערש של אמונה דתית, קנאית פחות או קנאית יותר, שסגורה לעולם החיצון. היי, כמו הסינים! רק עם אלוהים.

התרבות הזו פחות רלוונטית היום ממה שהיתה פעם. קיום המצוות (שלא לדבר על האמונה) איננו מה שהיה פעם. ובאמת, מה הטעם בקיום חוקי הכשרות (no pun intended) כשאתה מקפיד ללכת לסרט או לבר בשישי בערב, לנסוע לים בשבת וכו' וכו'? "משום שכך עושים יהודים", אומרת מלמד. אז לא. כבר לא. בתור מי שפסקה לפני כן מנסה לטעון שהאורתודוכסיה וחוקיה לא נוגעים אליה כמי שמנסה לחיות כיהודית לפי פרשנותה, כאן היא נכשלת בדבריה. "כך עושים יהודים" שעושים מה שהורו להם לעשות אותם "חכמים וגדולים בתורה" שהיא מנסה להתנער מהם בפסקה הלפני-אחרונה. אם ניקח את הטקסט ה"טהור" של התורה, הרבה לפני שנפלו עליו כל הפרשנויות, נגיע למערכת איסורים קלילה יותר. היי, צ'יזבורגר? סבבה - המבורגר עושים מבקר. לא מגדי.

"הכי קשה לומר שיש לנו תרבות משלנו, ואולי כדאי להידבר עימה לפני שנלחמים בה", כותבת מלמד כמשפט הסיום. וזה נכון. קשה לה להודות שיש לנו תרבות שמקדשת פלורליזם ואהבת זרים, שונה כל כך מהתרבות שהוציאה תחתיה איסור אכילת חזיר.

אני באופן אישי חושב שאין הבדלי טעם בין כשר ולא כשר. יש טעים פה ויש טעים פה. אני חושב שמי שאוכל כשר מוגבל באפשרויות הבחירה שלו ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת. מי שאוכל כשר מפסיד, לדעתי, את טעמם המופלא של מאכלים רבים שיש לעולם להציע. וזו זכותו. מה שחבל לי זה שרבים עושים זאת לא מתוך בחירה אמיתית, אלא מתוך הצמדות לכל מיני כללים שלימדו אותם פעם על מה זה טוב ומה זה רע, שאין בהם שום הגיון או אמת.

שועלי. גם הוא לא כשר.

ולסיום סיומת. הטור הזה של אריאנה מלמד מצטייר לי כמיותר להפליא וכפשוט ניצול של פלטפורמה על מנת להתעצבן ולהוציא את זה. נורא כיף להוציא עצבים על הנייר (אני יודע). לא תמיד זה צריך להתפרסם (אני יודע גם את זה). הטור מלא בטענות ריקות מתוכן והוא מתלהם לחינם. או כמו שסיכמה את זה המגיבה אורנה מרמת גן: "אריאנה באמא שלך עזבי אותנו. חיי ותני לחיות".

אגב, המחשבות על הטור הזה של מלמד מובילות אותי למחשבות על מה צריך להתפרסם בעיתון או לא. נכון ש-Ynet זה לא בדיוק "עיתון". אבל הוא האתר הרשמי של "העיתון של המדינה", ואי אפשר לנתק את זה אחד מהשני. כמשהו נכתב בעיתון, אני מניח שהוא עובר עריכה ויש מי שמחליט אם רוח הדברים וסגנון הכתיבה ראוי לפרסום בבמה שהעיתון מספק או לא. להבדיל מבלוג, שהוא עצמאי והכותב יכול לפרסם בו כלמהשמתחשקלו, ובכל שפה שמתחשק לו. לכן מרגיז אותי שמערכת של אתר "עיתונאי" מכובד כ-Ynet מפרסמת טור כזה כמו של מלמד. ועוד יותר מרגיז אותי לקרוא את "מאמר הדעה" של איל גפן היוצא להגנת אותו תת אלוף ש"סך הכל נתן לילד לנהוג" (ועבר על פקודות מטכ"ל, כמדומני, מר גפן) ואחר כך עוד שיקר לגבי מי נהג באוטו. אני ממליץ לכם לקרוא את המאמר הזה (כאן) - מדהים מה שבן אדם מרשה לעצמו לומר על גבי העיתון. זה מביש. מאוד. בעיקר הסגנון.

אני אישית חושב שיש הבדל בין בלוגר לבין עיתונאי/פובליציסט-שמפרסם-בעיתון. אולי התפיסה שלי מוטעית ונובעת מחוסר הבנה של העניין ואני אשמח אם תתקנו אותי. אני חושב שמאמר כמו זה של גפן ראוי לו להתפרסם בפלטפורמה הפרטית של גפן. שיהיה זה אתר אישי, בלוג עצמאי או לא, עמוד בבמה חדשה, פודקאסט, וואטאבר. זה לא ראוי לעיתון. לא בשפה ובסגנון הזה (מצד שני, אני באמת הפסקתי לצפות מ"מעריב" ליותר טוב). בבלוג, אנחנו פה בשביל להגיד מה אנחנו חושבים ואיך שאנחנו רואים לנכון. זו הבמה שלנו שאנחנו יצרנו לעצמנו, להבדיל מאיזה כוכבון-אייטיז שקיבל טור קבוע באתר של עיתון כזה או אחר, וזה היופי והקושי שבדבר.
כמו שכותבת שרון בפוסט הזה על היוזמה החדשה של "שקוף":

כי כאלה הם בלוגרים. זייני שכל גרפומנים, שרק מתים להביע את דעתם על משהו (אני לא יודעת עד כמה הם בעניין של איסוף חדשות בשטח)… מוטב שימשיכו לכתוב בבלוגים שלהם ויתרכזו בזנב הארוך.
.

וזה נכון.

1. להוציא צלפים. פיכס [↩]